החלטה בתיק בש"פ 6882/12

1.        תקלה חמורה שנפלה בהתנהלות רשויות התביעה הביאה לכך שהמשיב היה נתון במעצר לא חוקי ושהדיון בבקשה שלפני, לכאורה בקשה שגרתית להארכת מעצרו של נאשם לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), חייב התייחסות לשאלת תוקף מעצרו של המשיב ולנפקות האפשרות שמעצר זה היה שלא כדין.

2.        המשיב ואדם נוסף (להלן: הנאשם האחר) הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בכתב האישום, שהוגש ביום 4.10.2011, יוחסו למשיב עבירות של סחיטה באיומים, ניסיון לשוד, גניבה, החזקת סכין שלא כדין, ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ואיומים. כנטען בכתב האישום, ביום 26.9.2011 חזר המתלונן לדירתו באילת ונתקל במשיב ובנאשם האחר עומדים בפתח מתחם המגורים שבו מצויה הדירה. ריח אלכוהול נדף מפי השניים והנאשם האחר אחז בקבוק שתייה. נאשם זה דרש מהמתלונן שיעביר לידיו סמים שלכאורה היו מצויים ברשותו. המתלונן נכנס למתחם כשהמשיב והנאשם האחר עוקבים אחריו. המשיב שלף סכין וחברו איים על המתלונן. בפחדו, הציע המתלונן לשניים ליטול חפצים שהיו ברשותו (נגן מוזיקה, טלפון נייד וארנק). המשיב הצמיד סכין לגופו של המתלונן והנאשם האחר ערך חיפוש בבגדיו. בשלב זה, המתלונן נמלט והמשיב וחברו עזבו את המקום שבידם פריטי רכושו. כשהגיעו למקום שוטרים וניסו לאזוק את המשיב, הוא השתולל וניסה לתקוף אותם.

3.        עם הגשת כתב האישום התבקש מעצר המשיב עד לתום ההליכים. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. בתסקיר מיום 2.11.2011 צויין, כי למשיב עבר פלילי: בשנת 2009 הוא נדון למאסר לתקופה של 20 חודש, בין היתר, בגין מעורבות בעבירה של פציעה כשהעבריין מזוין, ובשנת 2007 הורשע באחזקת סכין. שירות המבחן הוסיף, כי למשיב "בעיה בתחום האלכוהול", אותה הוא מטשטש. נוכח העובדה שהמשיב אינו מודע לבעיותיו וחסר מוטיבציה לטיפול בהן, העריך השירות כי "כל חלופה אנושית שתוצע לא תיתן מענה לרמת הסיכון ללא שילובו בטיפול משמעותי בתחום האלכוהול והאלימות". בתסקיר משלים מיום 22.11.2011 חזר שירות המבחן על עמדתו הנ"ל והוסיף, כי גם אין המלצה להפנות את המשיב למסגרת טיפולית.

4.        ביום 29.11.2011 הסכימה באת-כוח המשיב למעצרו עד לתום ההליכים, וכך הורה בית המשפט. בהמשך נבדקה אפשרות לשלב את המשיב בקהילה טיפולית, ובסיום הבדיקה הוחלט ביום 2.5.2012 לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שיקומית ב"מלכישוע". לאחר שהות של כשבועיים בקהילה הטיפולית, התייצב המשיב ביום 25.5.2012 בתחנת משטרה וביקש להיעצר לאחר שלא השתלב בקהילה. בדיון מיום 27.7.2012 נרשם מפי הסנגורית כי "לנוכח העדר חלופת מעצר אנו נסכים בשלב זה לבקשת המדינה לעצור את המשיב".

5.        באשר לדיונים בתיק העיקרי, נראה כי שמיעת פרשת התביעה הושלמה. בשלב זה מתנהל משא ומתן לגיבוש הסדר טיעון, אשר עדיין לא הסתיים, ומפעם לפעם נקבעו על-ידי בית המשפט ישיבות לתזכורת.

           ביום 30.7.2012 החליט בית המשפט כי נוכח מעצרו המחודש של המשיב, "יש להחיש השלמת הבירור הראייתי" וקבע ישיבת תזכורת ליום 4.9.2012. במועד זה עדיין לא ניתן היה להודיע על השגת הסדר. באי כוח הצדדים הודיעו, כי "המגעים נמשכים" וביקשו תזכורת נוספת ליום 20.9.2012. ב- 20.9.2012 הודיעה באת-כוח המבקשת כי "כנראה יש הסדר בתיק" והדיון נדחה ליום 10.10.2012.

6.        תשעת חודשי מעצרו של המשיב הסתיימו ביום 19.9.2012 בחצות. בתאריך זה, בסביבות השעה 19:15, הגיעה לידי בקשת המבקשת להארכת המעצר לתקופה נוספת של 90 יום, בגדר הוראת סעיף 62 לחוק המעצרים. הבקשה היתה לאקונית, לא מנומקת ולא התבקש בה במפורש קיום דיון עוד באותו היום. הדיון בבקשה נקבע על-ידי ליום 20.9.2012 בשעה 07:30. במועד הדיון התייצבו בא-כוח המבקשת והמשיב, אשר הובא על-ידי שירות בתי הסוהר כעצור. במעמד זה גם הוגשו נימוקי הבקשה ונספחיה. לשאלתי מדוע המשיב עדיין עצור, השיב בא-כוח המבקשת, כי עמדת המדינה היא, שאף כי תקופת המעצר הסתיימה בחצות (דהיינו - שבע וחצי שעות לפני מועד הדיון), אין השחרור "אוטומטי" ואינו יכול להיעשות בדרך מינהלית, אלא אך על-פי החלטת בית המשפט. עו"ד וסטרמן היפנה לענין זה להחלטת השופטת (כתוארה אז) בינישבבש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 591 (1997) (להלן: ענין מרטינז). בענין מרטינז נדונה שאלת חוקיות מעצרו של מי שנותר במעצר לאחר שחלפו 60 יום למעצרו ומשפטו טרם החל. בית המשפט פסק, כי הוראת השחרור שבסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (שבינתיים בוטל וחוקק מחדש, בשינויים, כסעיף 60 לחוק המעצרים):

"היא אכן הוראה מנדטורית המחייבת שחרור לאלתר, מששוכנע בית המשפט כי טרם החל להתברר משפטו של העצור; אולם מאז תוקן חוק סדר הדין הפלילי בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19), תשנ"ה-1995, על בית המשפט לשחררו כאמור תוך הפעלת שיקול דעתו לענין תנאי השחרור. מטעם זה אין השחרור יכול להיעשות כיום בדרך מינהלית, כמוצע בהחלטות קודמות של בית משפט זה" (עמ' 595).

           באת כוח המשיב לא היתה יכול להתייצב לדיון הנ"ל ולבקשתה נדחה הדיון בבקשה לאותו היום, 20.9.2012, בשעה 15:00.

7.        בדיון טענה המבקשת, כי כעולה מהליכי המעצר שהתנהלו בבית המשפט המחוזי, המשיב הסכים בסופו של דבר למעצרו, בהעדר חלופה ראויה ועל כן לא ניתן עתה לשחררו ללא כל חלופה. זאת נוכח עילת המסוכנות, שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, הנלמדת מנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו, מעברו ומבעיית ההתמכרות לאלכוהול, שהטיפול בה כשל, שמביאה את המשיב לבצע עבירות ולסכן אחרים. באשר לעובדה שהדיון בבקשה נערך רק לאחר שתמה תקופת המעצר, שבה המדינה והפנתה להחלטה בענין מרטינז, כמו גם להחלטות שלפיהן "ההלכה הרווחת" בבית משפט זה היא:

"כי עצם העובדה שאדם היה נתון במעצר בלתי חוקי - הגם שיש בה כדי להשפיע על ההחלטה אם לשוב ולהורות על מעצרו של אותו אדם - אינה מהווה שיקול יחיד ומכריע בהחלטה אם להיעתר לבקשת המעצר המוגשת, ובית המשפט אינו רשאי להתעלם מן השיקולים האחרים העומדים ביסוד הבקשה למעצרו של נאשם" (פסקה 6 להחלטת השופט ע' פוגלמן בבש"פ 1219/12 אלקריץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2012)).

8.        באת כוח המשיב עמדה על כך שיש להתייחס למרשה כאל מי שהלכה למעשה שוחרר ממעצר, נוכח העובדה שהוחזק במעצר בלתי חוקי, במובן זה שיש להחיל עליו את ההלכות שעניינן מעצרו מחדש של מי שכבר שוחרר. על-פי הלכות אלה, עובדת השחרור היא נתון בעל משקל רב בהחלטה האם לשוב ולעצור את אותו נאשם או חשוד שכבר שוחרר (ראו למשל: בש"פ 8584/00 מדינת ישראל נ' עליה פ"ד נד(5) 821 (2000)). עוד נטען, כי על-פי הסדר הטיעון המתגבש, העבירות שתיוחסנה למשיב מצויות בסמכות בית משפט השלום, כך שגם ללא קשר להשתלשלות העניינים בנוגע למעצרו, יש בכך כדי להצביע על מסוכנות פחותה. לענין זה אציין כבר עתה, כי כל עוד לא התגבש הסדר סופי, אין לבסס את ההכרעה בבקשה דנא על תחזיות לעתיד, שטרם התממשו. הבסיס לדיון הוא כתב האישום שתואר לעיל, התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

9.        בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, כמפורט להלן, אינני סבור שיש הכרח להכריע בשאלה כיצד יש לנהוג בעצור שתקופת מעצרו הסתיימה נוכח הוראה מחייבת שבחוק - האם יש לשחררו לאלתר, "באופן אוטומטי", ללא קיום דיון בבית משפט; או שיש לנהוג כאמור בענין מרטינז, באופן שהשחרור חייב להיעשות על-פי החלטה שיפוטית.

10.      אכן, ההחלטה בענין מרטינז אינה מתיישבת עם החלטות אחרות שניתנו בעבר בבית משפט זה, שחלקן הוזכרו בהחלטה בענין מרטינז (ראו עוד: בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 166 (1995); בש"פ 78/91 ועקנין נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 127 (1991); בג"ץ 561/81 נבלוסי נ' מפקד בית המעצר המחוזי באבו-כביר פ"ד לו(1) 446 (1981)).

           מאידך גיסא, ניתן למצוא אסמכתאות לדעה התומכת בגישה שהובעה בענין מרטינז: בבג"ץ 5910/98 אלחכים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 27.9.1998) נפסק, כי גם אם לא החל המשפט במהלך התקופה שנקבע בחוק: "צו המעצר המקורי ששם את העותר במעצר עד תום ההליכים לא היה מתבטל באופן אוטומטי. על העותר היה לפנות לבית המשפט שהשית עליו המעצר ולעתור לשחרורו". ברוח זו נפסק גם בבש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 22 (1999) ובבש"פ 3304/99 סולמאני נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 1 (1999).

11.      הסיבה שאיני רואה להידרש למחלוקת שבין שתי הגישות הנ"ל, שביסוד כל אחת מהן עומדים טעמים כבדי משקל וראויים, היא, כי במקרה דנן, אף אם אקבל את עמדת ההגנה, ואתייחס למשיב כאל מי ששוחרר ממעצר, באופן שיינתן משקל לעובדת השחרור, לא יהא בכך כדי לסייע לו. אכן, התקלה שנגרמה אינה "טכנית": "מדובר בפגיעה בזכות לחירות אישית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו" (כנאמר בבש"פ 8024/02 בס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2002)) ביחס למי שהוחזק במעצר שלא כחוק במשך יממה אחת). בנוסף, על-פי ההתייחסות אל המשיב כאל מי שכבר שוחרר ממעצר, אחיל עליו, לצורך הדיון, את ההלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר.

           על אף כל זאת, במקרה הספציפי שלפני אינני רואה דרך שלא להיענות לבקשת המדינה: ראשית, הצעת המשיב היא לשחרורו שחרור מלא ללא כל תנאים של חלופת מעצר, והרי, לדאבון הלב, ניסיון העבר הראה כי לא ניתן למצוא חלופות ראויות לגביו. נוכח האמור לעיל לענין מסוכנות המשיב, איני סבור שראוי לנהוג כך ולהטיל על שכם הציבור לשאת בתוצאת התקלה שנפלה. שנית, גם אם יש לשקול לזכות המשיב את הפגיעה בחירותו, "יש חשיבות לאורך התקופה של המעצר הבלתי חוקי" (פסקה 5 להחלטה בבש"פ 9888/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 24.11.2002)). בענייננו מדובר בפרק זמן של שעות ספורות, כאשר הפניה לבית המשפט נעשתה עוד לפני תום תקופת המעצר. אכן, הפניה נעשתה באיחור בלתי סביר, באופן שלא ניתן היה לקיים דיון כהלכתו לפני סיום המעצר, אך הדבר שונה בתכלית, למשל, מהמקרה שנדון בבש"פ 9736/09 מדינת ישראל נ' עבדלראזק (לא פורסם, 31.8.2010), שם היה מדובר בקטיןשהוחזק במעצר ללא צו במשך כשלושה חודשים, עד כי לנתון זה היה משקל שהביא לשחרורו. שלישית, כפי שכבר צוין לעיל, בית משפט זה חזר שוב ושוב על ההלכה לפיה עצם המחדל שבמעצר בלתי חוקי אינו מהווה שיקול בלעדי לעניין הארכת המעצר או חידושו (ראו לענין זה גם את ההחלטה בבש"פ 2416/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 14.4.2011) והאסמכתאות שבפסקה 5 להחלטה). במקרה דנן, אל מול התקלה הקשה, שאין להקל בה ראש, ניצבים שיקולים המצביעים על כך שאין מקום לשחרר את המשיב: העדר חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות; העובדה שהמשיב הסכים בעבר למעצרו; העובדה שאין הכרח שמשפטו יימשך עוד זמן רב ושלא ניתן להשתחרר מהרושם שמקור חלק מהדחיות במשפט בבקשות ההגנה או שהיו בהסכמתה.

12.      לענין אחרון זה, של ניהול משפטו של המשיב, לפחות מאז שנעצר בשנית, ראוי היה לקדמו לגופו ולא להיענות לבקשות דחייה "לתזכורת" בנימוק שמתנהלים מגעים להסדר. העובדה שמגעים כאלה מתקיימים אינה צריכה להביא לדחייה בשמיעת המשפט, במיוחד כשמדובר בנאשם עצור. יש לקוות שאם לא יוצג הסדר בדיון הקרוב, ייקבע מועד קרוב לסיום שמיעת ההוכחות ולשמיעת סיכומי הצדדים, על מנת שהכרעת הדין בעניינו של המשיב תינתן במהלך תקופת הארכת המעצר המתבקשת עתה.